סיפורים מחיים של אחרים
ויהי בימי הקורונה ... העברתי את השיחות לווטסאפ וסקייפ, פנים מול פנים, בנינוחות של בית, טרנינג ושיער אסוף. היום כשדברנו פניה היו שונות ... מה קרה ? שאלתי , את ניראית אחרת מה קרה ? והיא חצי צוחקת אמרה : בואי אספר לך מה קרה. אני הבנתי שאלה הם ימים לפסק זמן, בדיקת ובחינת המלאי שלנו, הרגשי והנפשי, ואני עושה את זה ... ומסתבר שאני לא לבד. הלילה הטלפון צלצל , מי מצלצל בימינו? חשבתי. כולם הרי מתכתבים. אין צלילי דיבור, רק צלילי התקתוקים של ההתכתבויות. בצד השני היה קול רפה. כל מערכות גופי הזדקרו כמו שערות על גב חתול מבוהל. היה שם משהו מוכר בקול הזה. רק עם קצת ציפוי של עייפות, חולשה והתרגשות. כמו סרט חיינו שעובר בפנינו שניה לפני לכתנו, כך הרגשתי. פתאום ראיתי את טיולינו בואדיות צחיחים, את שעות הנסיעה האינסופיות לצלילי מוסיקת רוק ונשנושים, את הטבילות בכל גב, מעין, נחל או מפל במדבר יהודה בחנוכה של כל שנה, את הארוחות שהכנו מהירקות שגידלנו במרפסת העירונית שלנו, את ההתכרבלויות במרתונים של סרטי דיסני... היי, אמר. בתוך הצליל הזה קופל כל הדנא של רגשותיו אלי. תמיד ידעתי. יש מערכות יחסים שמתקיימות, חיות, ובועטות, גם כשאינן פעילות על פני האדמה. הן עולות בלילה בשינה בחלומות, כשהשמירה רפויה. שנים לא ראיתי אותו ואני זוכרת אותו צעיר ויפה תואר מה ?... הצלחתי לגמגם. בואי אני אקל עליך, אמר. את יודעת הקורונה הזו החזירה אותנו הביתה פנימה (לזכרונות משאלות חלומות ) כמו ילדים שנקראים הביתה עם שקיעה, כך לפחות היה פעם. אני עושה בדק בית של חיי, שואל בודק נזכר חושב, עושה סדר באלבומי חיי, ומבין שזו ההזדמנות שלי להזכר בעצמי, במי שרציתי להיות כשהייתי קטן. מזמן לא פגשתי את עצמי. אני עסוק, רץ,עייף,דואג, מוטרד, ולא נהנה מהשגיי. תמיד זה לא מספיק , תמיד רוצה עוד ... הלילה לא ישנתי, החלטתי לשבור את הכלים הישנים, והתבניות החלודות. החלטתי לא לזייף ולהכנע וללכת בדרכים לא לי, רק כי... ראיתי בפייסבוק שאת פנויה. אני רואה את ילדייך הבוגרים, עבודתך, בילוייך, את ימי ההולדת, כן אני זוכר את שלך, גם העברי. נשארת עוצרת נשימה יפה כמו פעם ... ההבנה שהכל שברירי, חולף, מופיע ללא אזהרה, ולא תמיד יש לנו את המחר, הביאה אותי למלא את היום, כל יום. פחד המוות שלעיתים מקיש בדלתי ובמחשבותי, הוא שיציל אותי מחיי המתים. אני יוצא לדרך חדשה! הולך להגשים חלום ילדות שתמיד היה בהמתן ל... ״יום אחד אני ...״ זה היום ואין בלתו. אני מזמין אותך, נוסח חתונה ממבט ראשון, לחיות עימי ככה בלי חזרות, לקפוץ למים. אני אורז את בייתי. שכרתי בית קטן עם סיפור גדול, ובו גינת תבלינים , עצי פרי , תרנגולות חופש מסתובבות, כבשים בדיר קטן, מטבח כפרי עם תנור הסקה באמצע, ואולם לשמחות קטנות, מפגשים וסדנאות. אני לא שואל, אני מזמין אותך לצאת מהמוכר ללא ידוע ומפתיע. קחי את הזמן. חשבי, שקלי, רק תביני שזו הזדמנות שלא תחזור עבור כולנו. זו ההזדמנות לעשות שינויים בחיים , בצורה שמעולם לא עשינו, כשהאמנו שתמיד יש לנו את מחר. וואו, אמרתי . והיא? הביטה בי ואמרה: נו מה את אומרת מורתי? את יודעת, אמרתי, לכל אחד מאתנו יש חלומות בהמתנה לרגע שהירח, הארץ והכוכבים, יהיו בזוית הנכונה. אז הזויות היום מאפשרות תחנה לשינויים. כשהכל יעבור, רובנו ישכח את החוויה, ונמשיך כפי הנראה לנסוע על אותם פסים, עם אותן תחנות. ההבדל הוא שהעצירה בתחנה הפעם היא ארוכה מתמיד, או איך שקוראים לזה, חלון ההזדמנויות הוא כעת. הרבה אנשים יקומו מהשבעה על חייהם הקודמים, ויפצחו בחיים חדשים. אם יש בך גם צורך בשינוי, רצון להתחדשות כמו הטבע שסביבנו, סקרנות, בטחון שיש לך את כלי ההסתגלות למעברים, געגועים לעצמך ששכחת, לזוגיות וביחדנס, מוכנות לשרטט מפת דרכים חדשה, אופטימיות ויכולת לראות את היש, ו... פחד מהחמצות בחיים, יש מקום לבדוק את ההזמנה . צריך גם לעצור לרגע ולבדוק את זכרונותיך כלפיו ומה שעולה. זה הרי הרעיון שלו. הוא בורא חיים חדשים עבור עצמו, השאלה היא מה את רוצה עבור עצמך מחייך. בואי אתן לך שיעורי בית. עשי לך דייט עם עצמך. המתיקי קפה קטן ועוגה גדולה, ורשמי על דף גדול ולבן, נוסח ״טבולה ראסה״ את כל חלומותיך שנשארו במגירה. הגיע הזמן לאוורר מגירות מאובקות, משאלות וחלומות חורקים. בואי נלמד מהאביב שסביבנו, הוא הדוגמא הטובה ביותר להתחדשות ומעגל החיים. ועוד משהו, תמיד ברגעים כאלה אני זוכרת את מילות השיר ״השושנה״ המדבר על אנשים המחמיצים את חייהם ... ... אלה שליבם פוחד להשבר ואף פעם לא התאהב. אלה שליבם אף פעם לא למד לרקוד. אלה בעלי החלומות המפחדים להקיץ, שאף פעם לא לקחו את הצ׳אנס. אלה בעלי הנשמה המפחדת למות אך אף פעם לא למדה לחיות. אך צריך תמיד לזכור, שבחורף מתחת לשלג ולקרח, מכורבל לו זרע, שעם אהבת החום והשמש, באביב יהפוך לשושנה.🌹❤️
נ.ב מי שצריך תדלוק או התנעה אני פה ❤️