העירית כבר זקפה ראשה על כביש החוף, זה הזמן לחזור הביתה, חשבה לעצמה, בדיוק כפי שמרגישות כפי הנראה, צפורים נודדות, שניה לפני ההמראה לאזורים החמים. כן גם היא פיתחה מנגנונים, מאז עברו לרילווקיישן, והיא עזבה משרה טובה, הורים טובים, בית טוב, וחיים טובים. רק כדי לתת לו הזדמנות להגשים עצמו, אחרי שהיא את מנת חלקה, כבר הגשימה בבית חולים העמק בעפולה. המזוודות נארזו ומולאו בבמבה, ביסלי, מלפפונים חמוצים, וסמרטוטי רצפה, יצוא אישי, לכל כנעני בארצות הקור והרוח. אמא עמדה בצד מסתירה הכל. תמיד ידעה להסתיר היטב, ירידה במאזן האנרגיה שלה, במאזן הסבולת שלה, וגם במאזן הערכים בדמה. כזו היא סלע איתן, המרגיש עיר נמל וכיפת ברזל לכל סובביה. אך המערכת החיסונית הרגשית שלה, נחלשה מאז הפרידות מהנכדים בסיומו של כל קיץ. אחרי ימים בים, סנדויצים מושקעים שנפלו בחול, גב שרוף ומתקלף, נמשים חדשים על אף הילדים הקטנים, נכדיה היקרים, וגם קניות של סנדלי שורש, שנקנים תמיד אצל החבר של הסבא, בחנות השכונתית המנומנמת. מי שפעיל מאד כדי לא להרגיש הוא האבא שלה, שזכה בתואר סבא אחרי מאמצים רבים וטיפולים אינסופיים. הוא עסוק, אורז, סוגר, מקפל, מטמין פתקי אהבה בגרבי הנכדים, מסטיק בזוקה ריחני בתיק בתו, וסודוקו בנעלי הטיולים של חתנו. ככה הוא אבא, חשבה לעצמה. אהבתו מופרשת דרך הדאגה והפעילות. פוחד לגעת בבלוטות העצב שלו, המכוסות בקרום הגנה מזה שנים. הוא קבל פרופסורה מאז ימי מלחמות ישראל שהשתתף בהן, כשריחות דם חבריו פרצו לאפו ונשארו שם עד היום. כל אחד וההגנות שלו. כולנו קרומים מהלכים!!! והילדים, כילדים, שרגעי פרידה אלה נצרבים בדפנות ליבם ללא משים, רצים, משחקים, צוחקים, ורק בעוד שנים כשיגלו כי אינם יודעים להפרד, ומושכים את הסופים, על ספת הפסיכולוגית, יזכרו ברגעים מעצבים אלה. עיצוב ועצב חד הם. היא לא מתאפרת בבקרים אלה של פרידה בשדה התעופה. שום עפרון איפור עמיד לא עומד בדמעותיה ... כשאבא חבק אותה, גדול, עוטף, מחמם ומגן, בטנו העגולה והחמה רעדה. אבא שלי בוכה, חשבה. אבא שלי הגבור הגדול בוכה ... מה אני לא יודעת, הרהרה... כשהגיעו לביתם ונהג המונית פרק את המזודות, והציב אותן בשורה בפתח הבית , ועתוני כל השבועות נאספו, ועלי השלכת הצבעונים נערמו,היא גלשה לשיגרה. קילפה בזריזות גזר, ועוד שורשים, כדי לעזור לעצמה להשתרש שוב בחיי היומיום. היא החליפה מצעים ריחניים, והתיישבה לפתוח את המכתב שמצאה בתיקה. מעטפה לבנה ממתיקה סוד , שלא רמזה על תוכנה. רעד עבר בעורפה, דחתה את הקריאה, הכינה לעצמה קפה מתוק. ילדה שלי אהובה, נכתב בכתב יד עגול , לא ווטסאפ, לא אותיות דפוס, אותיות שנבראו עבורה, אותיות קטנות עם רגשות גדולים. וכך כתב לה אביה. את יודעת פעם חיל תמיד חיל, אני תפקידי לשמור על כולם. אז שמרתי עליך חמש שנים. חמש שנים שתקת בצל הידיעה כי תאי גופי בוגדים בי, הם באמוק, כבר ניסינו הכל, פנינו לכולם, טופלתי, התפללתי, בכיתי, ביקשתי, התחננתי, נדרתי ... לא פניתי אליך, כי לא רציתי לפגוע בשינת הלילה שלך, בעבודתך, זוגיותך ונכדי. רציתי שתחיי את חייך שלך, חיים שקטים נטולי דאגה, שתסעי, תטיילי, תשמחי, ותתפתחי. אני נכנס לקבוצת מחקר ואני אופטימי ביותר, גם אמא, אני לא מוותר ונלחם. אמא ואני, יחידה וצוות משומן היטב. אז אני כותב עבורך צוואה. כזו שאינה מחלקת רכוש, אלא מחלקת ירושה. ירושה רגשית . ראי זאת כפקודה : זכרי מאיפה באת. שרטטי את דרכך. אהבי את אוהביך. ראי את התמונה הגדולה. עטפי את משפחתך. פתחי תמיד את כנפיך כדי לעוף, וכדי להכניס תחתם את ילדיך ובעלך. פתחי כל יום בהודיה. אל תשחזרי מוכר, זה עוצר התפתחות. המציאי את עצמך מחדש כל תקופה, יש בך יותר ממימד אחד. נצלי את כשרונותיך, הן מתנות מלידה. אמרי כן לכל פתח. הקשיבי לילדיך בסבלנות... כן וגם לבעלך. זכרי להיות אשה לא רק אמא של... בארוחות שישי וחגים, דאגי להזמין כאלה שלא בורכו כמוך, כל אחד זקוק לחום ומחסה. קבעי ביומן יום של כייף לך ולכל אחד מילדיך, זה חשוב יותר מלוח הכפל. קבעי ביומן ימי כייף לך ולבעלך, זה חשוב יותר מפייסלנד. מצאי רבע שעה לך ולבעלך כל יום לביחדנס , זה מפתח ניסים. השקיעי בזוגיות את האנרגיות שהשקעת בקריירה, יש בזה הרבה דיבידנדים . אל תספרי לכולם הכל, החשופית בטבע סובלת מאד... חבקי ונשקי את ילדיך ובעלך, ביציאה ובשיבה הביתה. אל תקחי אותו כמובן מאליו. עודדי והעצימי כל הצלחה קטנה. רקדי עם ילדיך , עשי פרצופים, הצחיקי אותם, עשי איתם silly walk. היי כתובת ועיר מקלט לילדיך. בדקי את ילקוטם, חבריהם, והורי חבריהם, כשהם הולכים למסיבת פיג׳מות. הקפידי על גבולות ברורים. כסי אותם בלילה ונשקי אותם נשיקת קסם, כפי שאני עשיתי, זה טוב למערכת החיסונית. הראי להם דוגמא, ילדים לומדים ממעשי הוריהם, לא ממילותיהם. צאו לרכיבת אופניים משפחתית, לצחוק תפקיד חשוב בבריאות המשפחה. בשלי עם ילדיך, למדי אותם לבשל את תבשילך, הם יתגעגעו לזה לכשיגדלו. למדי אותם לסלוח. למדי אותם לשיר ולנגן. למדי אותם לשאול שאלות. למדי אותם בחירה עצמית. אל תקבעי עבורם את דרכם. למדי אותם לריב. למדי אותם להגן על עצמם. שמרי על חברייך, הם יהיו שם, כשאנחנו כבר לא. שמרי על גופך ובריאותך,כמו שאת שומרת על רכבך. עשי בדיקות רפואיות פעם בשנה, כפי שאת עושה טסט פעם בשנה. הקיפי עצמך באנשים מאפשרים, התרחקי ממוצצי האנרגיה המתישים. צאי לרוץ כשאת עצבנית, לפני שתתחרטי על השטויות שיצאו מפיך בשעת זעם. חבקי את הילדים אחרי שספרו לך על הפלטה שלהם. היי גב, עוגן, ונמל למשפחתך, אני ואמא היינו. אחת לכמה זמן, עשי ״ישיבת צוות״ עם עצמך וחשבי מסלול מחדש. שוקולד תמיד פותר הכל! מחייכת? כנ״ל לגבי חיוך וחיבוק. חזרי לפעמים לבית ושכונת ילדותך, כדי להזכר בשורשיך, ולקבל פרופורציות. אל תשכחי להזמין את אחיך הקטן לסדרי פסח, גם אם יש ״למרותים״ והכי חשוב, למדי את סביבתך, אופטימיות, ואת הידיעה, שתמיד יש אלטרנטיבה, זה מרפא פחדים. ... זאת הנקודה בה אני נמצא כעת. מחבק אותך יותר חזק מהחיבוק שחיבקתי בשדה התעופה, ומנשק אותך גם היום כמו בילדותך - נשיקת קסם, ילדה שלי אהובה . גאה בך המון. את כל זה סיפרה לי, בפגישתנו השבועית .... ואני חשבתי לעצמי על ירושה רגשית, שלא כנכסים מוחשיים, שלהם חיי מדף ותאריכי תפוגה, נכסים רגשיים מקועקעים בנו מגיל עוברות, כן עוברות. כל שהרחנו, ראינו, טעמנו, שמענו, נגענו, נצרב בנו , בדיסקט החדש והרך. וכמו כל דבר ראשוני, כוחו ענק ומשמעותי ומלווה אותנו עד 120. אני פוגשת בקליניקה שלי אנשים בוגרים, המצטערים ומתחרטים מאוחר מידי, על שלא ליקטו את מרשמי אמא וסבתא, לתבשילי ילדותם, שלא שאלו שאלות על שורשיהם וסיפור דברי הימים של משפחתם, על שלא היו סבלנים לתובנות שניסו לטעת בהם. ירושה רגשית היא מפת הדרכים של המשפחה, מסורתה, ויחודה. מין תורה שבע״פ, האמורה לעבור מאב לבן, מאם לבת, כד.נ.א משפחתי . כי כל משפחה היא חופה גדולה של חוויות. ומהי חויה, אם לא הוויה שיצקנו לתוכה חיים.