לא מסוגלת יותר לעמוד בהתקפות שלו עלי.
מאז שהייתי קטנה, הוא לא מסוגל לשמוע ממני יותר ממשפט אחד, בלי להתנפל עלי. לא יכולה לשתף אותו בדברים קטנים ויומיומיים, לא יכולה להתייעץ איתו ולא יכולה להשויץ בפניו בזכיות קטנות שלי.
ככה הוא אבא שלי
ועם אחרים?
שאלתי,
איך הוא עם אחרים?
הרחבתי.
לא ככה , ענתה.
עם אחי הוא בסדר גמור.
את אחותי הוא שומע ואפילו מתייעץ אתה.
רק אני, יש בי משהו שמפוצץ אותו.
שנים הוא מתלונן על משקלי
מכנה אותי שמנה ..
בקיצור אני הכבשה השחורה ..
ואני בפגישות מהסוג האנוש בעבודתי, כבר הרבה זמן מבקשת להביא לפגישות האישיות, זוגיות, ומשפחתיות איתי אלבומי תמונות , אלבומי תמונות של משפחה .
כאלה של פעם!.
אומנם אי אפשר להגדיל תמונות בהרחבת אצבעות, אבל יש לאלבומים ולתמונות ריח של חיים שלמים.
ריח של הארון בו נטמן האלבום, בין סודרים סרוגים, וג׳ינסים שמחכים ללבישה שאחרי הדיאטה.
ריח של המדף בספריה של הבית, שאף אחד לא פוקד, אחרי שגוגל יודע הכל יותר טוב מכל אינציקלופדיה שפעם היה לה מקום כבוד.
ריח של בית שטוגנו בו הרבה חביתות בערבים, לפני ההשכבה של הילדים. אלבומים עם ריח של משפחה. הכל כלול
בהם, תמונה, אוירה, והיסטוריה גלויה וסמויה ומודחקת.
עבורי תמונות משפחתיות הן כמו צילומי MRI.
הרבה אינפורמציה אני מלקטת בתמונות החל משפת גוף, סוגי החיוכים האמיתיים והמאולצים, ועד העדפות של קירבה וריחוק בין האנשים. הכל נמצא שם בתמונות שהן עדות למצבי חיים שהוקפאו.
בפגישה שאחרי, הגיעה עם לא פחות מאשר מזודת טרולי, מלאה באלבומים מאז ינקותה ועד כניסת הטלפונים לחיינו.
האלבומים נפרשו ונפתחו.
תמונות של טיולים, חופי ים, שקיעות, יערות, גשרים, עננים, ילדים ארוזים בסודרים, ועד נערות בביקיני סמלי, עם החבר הראשון והרזה.
מי אלה שתמיד איתכם?שאלתי.
אלה חברים של המשפחה, מאז שאני זוכרת את עצמי אנחנו ביחד.
בארוחות שישי וחג, טיולי ג׳יפים, טיולי חורף במרדף אחרי שטפונות בנגב, וגם עד תצפיות על לויתנים בקצה העולם.
תמיד זה אנחנו, הם וילדיהם שהם ממש כמו אחי.
אני מבינה, אמרתי, שהמשפחות מכירות הרבה שנים.
מאז שכולכם הייתם תינוקות.
כן, ענתה, והביטה בי אחרת.
ספרי לי עליהם ועל הטיולים,
מה את זוכרת?.
ספרי לי על הילדים האלה של פעם, וספרי לי על הוריהם.
הוריהם או הורי?, שאלה.
כי זה, אמרה והצביעה על תמונה של גבר יפה תואר. גבר צעיר שסוחב גזעי עץ קשוחים למדורה בתמונת ל״ג בעומר קלסית,
כזו שיש לכל אחד בזכרונותיו.
כי זה , המשיכה , היה לי כאבא. הרי אמרתי לך אבי לא בדיוק...אב השנה.
למה את מתכוונת?
תני לי דוגמה, שאלתי.
הוא היה מכסה אותי בלילות בטיולים, כשישנו כל הילדים באוהל הילדים. הוא תמיד הגיע וכיסה את ילדיו וגם אותי.
... הוא עשה לנו הצגות בחושך והניף אותי אל תוך הגלים עם ילדיו.
כילדה הרגשתי כאילו הם אחי.
לעיתים הרגשתי שהוא אוהב אותי בצורה שרציתי שאבי יאהב אותי.
הוא אף פעם לא קרא לי שמנה...
הוסיפה כהערה חשובה ומשמעותית.
הבטתי בתמונת הגבר הצעיר שגילו בתמונה כגילה היום.
כמה היא דומה לו.
הרהרתי ...
כמה היא דומה לבתו...
מה הפלא שאביה...
את הפגישה הבאה דחתה וגם את הבאות אחריה
״אסביר לך כשנפגש״
כתבה.
אחרי חורף אחד, וקיץ אחד
היא חזרה.
אשה צעירה גבוהה ורזה ביותר, יפת תואר, בהירה וקצוצת שיער, נכנסה לחדר.
לרגע לא זיהיתי אותה.
היא השילה ממישקלה משקל של אדם.
וואו חשבתי, מה משקל עושה לנו. מזקין או מצעיר,
מטורף.
היא חייכה ואמרה,
אני רגילה לזה שאנשים לא מזהים אותי, מחייכים אלי,
אני מוכרת אבל לא ברור להם מאיפה.
השלתי 60 ק״ג ממשקל גופי ,
ו120 ק״ג מהמשקל שישב על ליבי ואני אפילו לא ידעתי.
כל חיי אכלתי כדי להרגע, כדי להתפייס עם מצבי הרוח שלי, עם תחושת הדחיה שהרגשתי.
זוכרת שביקשת את אלבום התמונות?
התבייתי לחזור, נעלמתי , כי מאותו יום הבנתי הכל. ומאז בקצב שלי, בדרך שלי, הפכתי כל אבן בחיי,
ויותר חשוב בחיי משפחתי.
אני כבר ילדה גדולה.
הזמנתי את אימי לשיחת מרתון של שישבת.
דרשתי תשובות.
לא נתתי לה להתחמק,
לא ויתרתי,
שאלתי, חקרתי, פצעתי,
חיכיתי לה בכל פינה אליה רצתה לברוח.
ברור שאני דומה לו.
היא אמרה ,
יפה התואר בתמונות שהבאתי לך אז,
הוא אבי הביולוגי.
לעומת זאת זה שקראתי לו אבא, היה באמת אבא, אבל לא שלי , של אחי,
וגם ...הבעל של אימי.
אבל בשבילי הוא לגמרי לא אבא שלי.
הבנתי את כל חוית הדחיה שחויתי כל חיי, שצבע עבורי את כל קשרי עם גברים.
מהרגע שההבנה נכנסה לגופי, משהו התרחש, לא יכולה להסביר במונחים הגיוניים. אבל כמו שאת אמרת לי הרבה פעמים בעבר, יש נקודה בחיים בה עלינו לקחת אחריות על חיינו למרות העבר, תקופה שלא היתה לנו שליטה עליה. אבל היום בהוה בבגרתנו צריך לצייר קו דמיוני שיציין את סוף העבר ותחילת העתיד,
שעליו אנו לוקחים אחריות כבוגרים עם כלים.
וזה מה שעשיתי.
כפי שהשתניתי בחוץ
השתניתי בפנים.
במחיר כואב וצורב שהעציב ועצב אותי מחדש.
והיום אמרה ופתחה את תיק הבד הצבעוני שלה.
היום הבאתי לך הזמנה באופן אישי לחתונה הפרטית שלי.
כי האלבום שהבאתי אז על פי בקשתך, איפשר לי ליצור תמונות חדשות לחיי, על פי השרטוטים שלי ולא של אימי.
תמונות עם שקיפות וחיים נקיים מסודות המכרסמים כל חלקה טובה, ואנו אפילו לא יודעים או עדים.
כן, אמרתי, סודות הן ערפל שאנו מפזרים על מעשים מהעבר כדי לשמור מפני כאב, פחד אכזבה עוגמת נפש של אהובינו.
ילדים בדרך כלל מרגישים, יודעים, מבחינים.
יש להם חיישנים מדויקים וחדים, שאנו המבוגרים מקהים להם בילדותם.
רוצה דוגמה?
כשהורים רבים ומשתתקים עם כניסת הילד לחדר,
הקטן שמרגיש בחושיו את הלחץ והמתח באויר שבחדר,
שואל:
למה אתם רבים?
ואמא ואבא שיודעים הכל יותר טוב ממנו ( כך הוא מאמין בשלב זה בחיו) עונים לו בחיוך מאולץ:
לא רבים!
הכל בסדר!
זה הרגע בו הילד מבטל את חושיו הבריאים והיודעים, בשם ובשל העמדת הפנים של הוריו.
... ואחרי שנים תשאל אותו אשתו:
איך אתה לא רואה שום דבר?
איך גלגל מסתובב לו ...