בין התיירים השזופים לבושי הפשתן הלבן, מדושני העונג והיין, היא בלטה כאשר חצתה את הכיכר אשר עצרה את נשימתה לנוכח הדמות הגבעולית הגבוהה, והיפה. היא דחפה כסא גלגלים, בו ישבה אשה זקנה מצומקת, שהיופי לא הזדקן עימה ונשמר לגמרי. שתי נשים יפות. סבתא ונכדה. קיץ בעיר מתוירת וטבולה בצלילי אופרה הבוקעים מכל מסעדה וסמטא. פסטיבל האופרה בורונה! הן התיישבו לצידנו , בשולחן לשתיים.שני גביעי יין, פיצה חייכנית צבעונית וחמה ובקבוק סודה. זו הנקודה בחיינו, הרהרתי לעצמי, בה התפקידים במשפחה מתחלפים. הילדים הופכים להורי הוריהם, והנכדים למטפלי סביהם. נראה כי פעם היפה והמבוגרת, האכילה את נכדתה, סיפרה סיפורים, ושרה לה שירים. והיום? זו הנכדה אשר בסבלנות מאכילה את סבתה . כך מסתובב לו גלגל חיינו. מה שגיליתי בחופשה זו העובדה שאנשים נותנים דרור בשיחותיהם עם זרים, מחייכים מהר יותר, רגועים יותר, מספרים יותר, אולי מתוך הידיעה שלא יפגשו יותר. ובכלל לעיתים בטוח יותר לספר לזרים את סודותינו... בחיוך גדול היא הציגה את סבתה: זו סבתי צ׳יצ׳יליה, תכירו אמרה, וליטפה את שיערה הדליל והריחני. היא אחרי טיפולים, אמרה וולא פירטה, ואנחנו לא שאלנו. כששכבה בבית החולים, ועמדה לוותר על המלחמה להשאר בחיים, הבטחתי לה, ופירטתי בפניה כיצד אקח אותה לפסטיבל האופרה של ורדי בורונה. סבתא בצעירותה היתה שייכת למקהלת הנשים של בית האופרה בסקאלה שבמילנו. אני מאוהבת בעיר הזו בחודשי הקיץ. כשהייתי קטנה נהגנו כל המשפחה המורחבת להשכיר בית קיץ על הגבעה הצופה על העיר. הייינו עסוקים בשחיה באגמים, בבישולים משותפים במטבח הגדול והמרכזי בבית , עסקנו באפית פיצות וקישוטן. הגדולים צחקו לתוך הלילה לצד בקבוקי יין מקומי, שמצאנו הרבה מהם ריקים בבוקר. אנו הילדים שחקנו קלפים ומחבואים כל הלילה, הקשבנו בסתר לשיחות הגדולים שלא הכל הבנו, וביימנו הצגות מצחיקות. אלו היו השנים המקסימות בחיי, ועד היום קיים בי מנגנון המחכה כל השנה לחופשת הקיץ. אני מסתובבת בעולם, בקמפיינים של ויקטוריה סיקרט, במלונות יוקרה אופנתיים, אבל שום דבר לא מתקרב לתחושת קייצי הילדות שלי, בבית איטלקי ישן, מעוטר בפסלי אריות, אזוב, ריחות מאפי בית,וצחוק של משפחה מורחבת. הכל השתנה! כל הילדים של המשפחה גדלו והתפזרו בעולם, עושים קריירה, דוחים חתונות ולידות, בשם ההצלחה. כבר מזמן אין מפגשים עם צלילי סכומים והקשות כוסות לחיים, כבר אין קייצים של דודים ודודות וסיפורים עסיסיים במטבח. לא נעים לומר, נפגשים רק בחתונות והלוויות. לפני שנה נקעתי את רגלי בתצוגת אופנה, והייתי מושבתת. דברים שעוצרים אותנו בחיים לרגע, יש להם תפקיד גדול, גם אם אנו לא מבינים בזמן אמת, אמרתי לה. זה היה זמן לשאלות חיים שבסופן הבנתי עד תום את מה שכבר ידעתי שיופיי הוא מתנה שקיבלתי חינם, דבר שמאפשר לי לחיות היום בשפע, אך עלי לדאוג לימי הקמטים. לא עצרתי ולא חשבתי על זה עד למחלה של סבתא. לאחרונה עשיתי לי מפת דרכים חדשה והיא כוללת לראשונה בחיי, בעל, ילדים, משפחה, אהבה, באיזה סדר שאבחר. גברים מפחדים מיופיי, לא פונים אלי, אני מרתיעה. אני קישוט טוב לגברים עשירים ומצליחנים, באירועים, בפתיחות, ובאירועי השטיח האדום ברחבי העולם. והאמת גם אותי זה משרת, אבל בסופו של יום אני הולכת לישון לבד, במלונות פאר, כל פעם בעיר אחרת. חברותי מבית, לאט לאט מתחתנות, לכמה מהן כבר יש ילדים ומשכנתא. הטפשות מקנאות בי. ואני מקנאה בהן. הן לא מבינות שהן חיות את החיים האמיתיים , שלי הם רק אפיזודה צבעונית ריחנית וחולפת. מה זה הדבר הזה בענין הדשא של השכנה , אהה? שאלה בחיוך של מיליון דולר, ובמקרה שלה זו לא מליצה. הסבתא התעייפה, ועשתה סימנים של רצון ללכת. כשקמה ללכת והתחבקנו כמכרות מזה שנים, אמר לה יהודה בעלי, את מוזמנת בבוא היום, עם מציאת הנכון, לענבל דרור לבחירת שמלת כלה ...