הוא ישב לידנו בסיומו של יום קיץ לוהט בשעת שקיעה כשכל העיירה יצאה להתאוורר בבריזה של הערב המתפתח.
גבר איטלקי , מבוגר , חולצה לבנה, לא מגוהצת,
בקבוק יין לפני פתיחה, יושב לבדו.
צלחת קרמיקה גדולה וצבעונית הונחה לפניו, עמוסה בפירות ים מעוטרים בירקות מטוגנות בטמפורה בהירה.
הוא נראה מאומן בפתיחת הבקבוק ומזיגה עצמאית
גבר הולך לאיבוד ...?
הוא חייך אלינו, כדרך האנשים הבודדים המחפשים לפתוח בשיחה.
״האוכל פה מצטיין אני בא לפה כל יום עם השקיעה״
אמר.
חייכתי ..
כל יום ? שאלתי,
מנסה למלא את בדידותו,
כן בדידותו.
הרגשתי אותה בבטני , היכן שאני מרגישה את רגשות כל האנשים שלצידי.
כל יום אני פה, לא יכול להיות בבית לבד. עם שקיעה
כשהשמש שוקעת, אני שוקע איתה ומשותק מעצב.
מאז שאיזבלה אשתי ניפטרה לפני 281 ימים היום בדיוק. מלמל בעצב.
״תראו״ אמר, והוציא אלבום תמונות קטן. ״מקומט ודהוי כימיו״, הרהרתי לעצמי. תמונות חיו יושבות מוגנות בצלופן פצוע וקרוע. והתמונות מספרות סיפור של הורים צעירים מעייפים תנוקות באויר, חופשות באגם, וארוחות קריסטמס. תמונות של חתן וכלה מבוהלת, תמונות של נכדים חדשים. תמונות חייו הארוכים אינן מוגנות בטלפון וענניו אי שם, הן מוגנות באלבום נייר כדרך הזקנים.
תראו כמה יפה היתה איזבלה שלי. אהבתי אותה מילדות. היינו שכנים.
הורינו שיחקו קלפים יחד ואנחנו שיחקנו מחבואים. היו לנו חיים טובים רגילים, הייתי אומר. שנים טובות, שמחות, פוריות, קשות, כעוסות, משעממות, שנים של פיצוצים , שנים של תשוקה ושנים של התרחקות, שנים של הכלה וחמלה, בעיקר כשחלתה, אבל הקשר החברי והאהבה תמיד היה בבסיס.זה מה שצריך בחיים חברה אחת.
והיום הילדים גדלו, גם הנכדים, הם לא כל כך באים , לא כל כך מדברים, הם עסוקים מאד, מלמל, מנסה להאמין לדבריו, ולשכנע את עצמו.
העיקר שהם נשואים מגדלים ילדים ועובדים, סיים.
הם קנו לי טלפון מודרני אבל אני לא מסתדר, הרבה מידי כפתורים ונקודות.
ובכלל אף אחד לא מחפש אותי... בשביל מה אני צריך את זה?
זה היה הרגע שהטלפון צלצל. הטלפון שלו צלצל . הוא השתהה, לחץ על המקום הנכון...ופטפט באיטלקית . חיוך גדול פשט על פניו והוא החל לדמוע. הם באים ביום ראשון עם כל הנכדים , אמר. הם באים ליומולדת שלי. אמרתי לך שהם ילדים טובים , אמרתי לך נכון?.