...היא הגיעה מלווה בבנה , אשה יפה , נראית עייפה . התיישבה , הביטה בי, ופרצה בבכי. הבן שהפך בשניה לילד הורי , אסף אותה אליו , כפי שבודאי היא אספה אותו אליה בילדותו. זו הנקודה בחיים בהם מתנהלת החלפת המשמרות. בקליניקה שלי , תמיד כמו ״ אש תמיד״, בוער נר ריחני ומעליו מתבשל לו תה מצמחים שנקטפו זה עתה . תה ירוק ריחני מנחם ומפייס. היא לגמה ממנו כדי להרגע.
אני לא יודעת איפה להתחיל... אמרה. אתמול קמתי מה-30 של בעלי. אני מרגישה כמו מחרוזת פנינים שנפרמה, אין לי חוט, אין לי סוגר , אין לי מסגרת וסדר, אני בתפזורת קיומית . אחרי 50 שנות ״ נשואה״, הפכתי לאלמנה. ביום הקבורה, ירד גשם כאילו השמים הכירו אותו. היו מאות אנשים. בעלי היה אדם משמעותי, חסון, בעל עמדה בכל מקום, דומיננטי, צ׳רמר מהזן הישן. כמו כל דבר בחיו עשה גם את המות ב ה פ ת ע ה , ללא מחלה, ללא הקדמה,ללא הזהרה... ופשוט נרדם לנצח בלילה. הילדים עשו את סידורי ההלויה. אני הייתי מרוקנת , מפוחדת , מבועתת, לא מביטה באדמה ההפוכה, אלא בשמיים כשואלת , ״מה עכשיו?״ לפתע נעצר לידנו אוטובוס בחריקת בלמים. האנשים החלו להשפך מתוכו ולרוץ לעברנו , מנופפים בידם כאומרים :״חכו!חכו!״. בראשם צעדה כלקוחה מסרט של פליני אשה צעירה, יפת מראה וגוף בשמלה צמודה ונעלי עקב. לצידה רצו שלשה בנים בהפרשי שנים קטן. האשה דחפה עצמה אל הקבר הפעור, כשהיא דוחפת את הבנים קדימה , ופקדה על הרב :״בצע קריעה בחולצתם , הם גם בניו!״ מהרגע הזה אני לא זוכרת כלום. בשבילי הוא מת פעמיים. כדרכו גם את קבורתו הוא שזר בהפתעה. עברתי את השבעה והשלושים. כעת באתי אליך כי אני צריכה עזרה, איך אני מתאבלת? על איזה גבר אני מתאבלת ? על בעלי ביובל השנים שלנו ? אב ילדי? סב נכדי? אלוף נעורי? ומה על הגבר הזה שהיה בעל שתי משפחות?
ואני?
״ספרי לי קצת על החיים שלכם בבית?״ לפתע נראו פניה העצובות והיפות לפנים צעירות, אפילו חייכניות ולעיתים אף צוחקות.
...״ את יודעת ?״ אמרתי . ״את שואלת על האבל. האבל הוא על עליו , על חייכם המשותפים, על השנים שעברתם יחד בגידול המשפחה , הילדים , הנכדים, על שמחות , על חגים, ערבי שישי , חתונות , בריתות, טיולים , מאבקים , נצחונות, תבוסות, עלבונות,פיוסים... חומרי הגלם של החיים. לאבל שלבים משלו, מהכחשה, דרך כעס, מיקוח( אם הייתי .... אז....),עצב ועד השלמה. את לא תנהלי את זה, הטבע ינהל את זה עבורך. לעיתים יבעבעו מעיינות הכאב ואת ,או שתשטפי בהם מתוך התמסרות , או שתבני סכר גדול כדי לא לטבוע, מה שיתאים לך , ואך ורק לאותו הרגע. ורגע ועוד רגע, וחוזר חלילה ... ישלים את התהליך, גם אם זה לא נראה אפשרי כרגע . הבן הנהן. גם היא הצטרפה , ואמרה במרירות :״ כל חיי שמתי את קרן האושר הפרטי שלי , על קרני הצבי...״ ואני? המתקתי לה את התה , והוספתי: ״זאת ההתחלה , אני אהיה לך קביים, משענת, מקל נחיה, באותם ימים ולילות שתהיי ״כנהר שבע ממים״ (ק.פלס). וכך יהיו שם לצידך כל נכסייך הרגשיים אהוביך ואוהביך. כי משפחה היא כמו קבוצת מטפסי הרים, המחוברים זה לזו ברצועות חבלים וטבעות , ובמעוד האחד השאר לו כרשת הצלה .