הערב אמא תכסה אותו בשמיכת הקיץ הצבעונית והרכה ותלחש לתלתליו הריחניים מהמקלחת:
״ממחר אתה ילד גדול.
תמיד היית מתוק ומקסים מהרגע שנולדת, ואחר כך בגן, ואני יודעת שתמשיך ככה, בכתה א, בתיכון, בצבא.
כי ככה אתה ילד שלי,
ילד מושלם!
מושלם שכזה!
כמו אחיך!״.
ומחר בבוקר הבטן הקטנה והמקרקרת תעיר אותו. תחושת פחד מהלא נודע, שילד בן שש לא יודע לתמלל ולהסביר.
תחשה שגרה בבטן, תחושה שגרה בפה המתייבש, ובאיבוד התאבון
לפיתה ושוקולד שכל כך אוהב כל יום בבוקר. כי ככה זה , הגוף יודע לפני שהראש מבין.
ובבוקר הזה אמא, גם היא תקדים לקום בבוקר של הראשון בספטמבר. היא תכין לעצמה את הקפה הראשון בשקט, לפני התעוררות הבית וצלילי הבוקר החדש.
היא תלגום בשקט את הקפה הפרטי שלה, ותזכר ביום הראשון של נדב אחיו הגדול של דור הקטן. היא תזכר כיצד צעד בבטחון, ילד קטן, וילקוט גדול ממידותיו. צועד בביטחה של מפקד ביחידה עילית, כבר מהיותו בן שש.
בדיוק כמו שסבתא אמרה:
״רואים על הילד שיהיה רמטכל,
תראי אותו!
חבל שסבא לא זכה...״
והביטה הצידה שלא לחרב ת׳שמחה.
כזה היה נדב הבכור, ועכשיו דור אחיו הקטן עולה לכתה א׳, באותו בית ספר. הבית ספר שהשתנה במשך השנים . שתלו עצים מצילים, הוסיפו פינות ישיבה צבעוניות, הוסיפו ערסלים
ופינות למוסיקה מרגיעה.
יש לו אח גדול בבית הספר.
הוא יפגוש אותו במסדרון,
בפינת ההנצחה לחללים שהם בוגרי בית הספר.
בפינה היכן שמופיעות התמונות הממוסגרות בשחור.
תמונות של פנים מחייכות
שנשארות צעירות לנצח.
דור בא ודור הולך,
והם לעולם צעירים לנצח.
והם כמו מסדר הצעדה לקטנים הסוחבים תרמילי ילקוט צבעוניים, עם קלמר חדש, וגג׳טים שאמא ואבא קונים אבל לא יודעים להפעיל...
ואני חושבת לעצמי על דור הקטן,
על הילדים הקטנים והמוכשרים שמצטיינים מהרגע בו קבלו ציון ״ עבר״ במבחן אפגר, בחמש הדקות הראשונות לחייהם, מיד אחרי הלידה, מבחן שנועד כדי לבדוק את מצבם הגופני. רק הגיחו וכבר נמצאים בבחינה, מין בוחן פתע שכזה, והם כבר ממוספרים בציון.
זהו השער וברכת השלום לחיינו.
הילדים האלה, המוכשרים האלה, הם התלמידים הטובים, הילדים הטובים, הנכדים הטובים, החברים הטובים.
אלה שאין להם מרחב למעוד,
שאין להם מרחב להכשל בלימודים, להתפס עם סמים, או להכנס להריון.
הילדים האלה חייבים להצטיין, להוביל, לשמש דוגמא.
אלה המרצים את כולם, הורים, מורים, חברים.
אלה שפחדם הגדול ביותר הוא לאכזב.
אלה שלעולם לא יוכלו לעמוד בפני המשפט:
״עליך לא הייתי מאמינה...״
אז מה אני מאחלת לכל ילד וילדה שילכו היום לישון מוקדם, כדי שיהיה להם כח למחר , כמו שאמא אמרה.
אני מאחלת:
- שלא תפחד מדברים חדשים.
-שתמיד תבין על מה מדברים בכתה.
-שהילדים ישתפו אותך בכל המשחקים בכתה ובחצר.
- שיהיו לך חברים, והרבה.
- שאף פעם לא יצחקו עליך.
- שאף פעם לא יחרימו אותך.
- שתמיד יהיו לך חברים לחזור איתם הביתה.
- שחבריך יהיו אתך עד הצבא.
- שלא יתפסו אותך מעתיק במבחנים.
- שתבין את המורה למתמטיקה ואנגלית .
- שלא תצטרך מורים פרטיים.
- שלא תאחר לטיול השנתי.
- שהמורה תאהב אותך מאד.
- שהמורה לא תצלצל להורים בערב, כדי להתלונן.
והכי חשוב שתדע...
שכל מאובחני הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות, הם הכי יצירתיים פעילים ואינטליגנטיים.
בדוק!