... הפכנו להומלסים, נזרקנו מהבית הפנימי שהכרנו, אין יותר תחושת הגנה, בטחון ובייתיות. נגמרו לנו סימני הקריאה בחיינו, והכל התמלא בסימני שאלה. ואנו, המכורים לריפוד חיינו בפוליסות ביטוח, החיסון לפחד מהלא נודע, שונאי סימני שאלה אנו. שונאי תחושת חוסר וודאות וחוסר שליטה. הקורונה הזו ( מעניין שזו נקבה, לא?) עושה לנו דייט עם עצמנו וMRI על חיינו. במיוחד עם העובדה שאנחנו כולנו בני תמותה. לגמרי ארעיים פה, ובהחלט לא חסינים . המערכת החיסונית הפיזית מוכרת לכולנו, אבל מה עם המערכת החיסונית הרגשית ונפשית שלנו? ישנם רגעים בהם אנו מרגישים כי כמו חומת ברלין, גם לנו נפלה החומה של הבטחון המזויף שבנינו, כדי לשמור על עצמנו מפני פחד המות שלנו. הפחד הקמאי ביותר בתולדת ימי נפשנו. בימים כתיקונם, פחד זה נמצא בתרדמת, המרופדת היטב בבולימיה של צרכנות יתר, פינוקים וצהלולים, המרחיקים את המחשבה על רגבי האדמה שבהמתנה... גם גופנו נפגש עם המושג ״מחלות רקע״. עד היום הרקע היחידי היה, רקע צילומנו בפייס, של נופים ומצבים המעגנים את מה שאנו מכנים, החיים הטובים. והכל כדי לא להפגש עם התחנה הסופית , בה כולם יורדים ! והמילה הנוספת במילון קורונה: ״קבוצת סיכון״. הטיית פועל של מצב חדש. סכנה במשפחה, על משקל אלימות במשפחה. לחבק את אהובי, ילדי, נכדי אימי וחברי - מסוכן! המציאות החדשה היא כמו מדינה חדשה . כולנו מהגרים במדינת קורונה, והרי הגירה היא אחד ממשברי החיים. ואנו באמביציה של מהגרים ומיעוטים, לומדים את התרבות השפה ... ללא מדריכי דרך . כל אחד והשביל שלו- שביל ישראל . זהו, רואה החשבון הגדול טרף את ספרי החשבון והמאזנים, בסיור הבקורת שלו במפעל חיינו. נשל לעשות סדר גם בבית הפנימי. להוציא כל חמץ,חמוץ, מעופש, מיותר,מזויף, מיובש, מעובש. לנער את החיים הקודמים שלנו, ולפתוח במשא ומתן חדש עם עצמנו. יש אדון עולם ויש אדון חיי. מיקרו ומקרו חברו יחדיו. הפחדים שלנו מהלא נודע הבא עלינו ( לכלותינו) מבוסס תמיד על התסריטים הקודמים שבחיינו, ומכאן שאנו פוחדים ממה שכבר קרה לנו. משחזרים וממחזרים מוכר... ושוב מתנדנדים בין גלי יאוש מורא ותקוה, וכל גל לגיטימי, כי גל כזה עוד לא פגשנו. אין לנו מודל, אין ממי להעתיק, בוחן פתע! לעיתים מציצים לזכרונות העבר, ובודקים איך הגבנו אז, בנסיון להאחז במשהו מוצק, ולא נזיל כמו ימות השבוע. לרגע חשבתי שפרץ אפיית הלחמים היא אנאלוגיה לצורך להפוך נוזל ( מים קמח ביצה) למוצק. והלחם שהוא סמל האוכל המנחם ( פחמימה) והבטחון, נדאר ריסר הסמלים לתזונה והזנה. אני אישית בודקת סביבי דמויות מופת ללמדני חוסן נפשי. ואימי אווה , שורדת בת 94 היא מגדלאור. תמיד אומרת במבטא הונגרי ״ההכרח הוא אדון גדול״. ואני מבינה בדרכי, כי באנו לעולם מצויידים בכלי עבודה מדויקים, ועלינו להשתמש בנכסים הפנימיים שלנו, של עזרה הדדית, חמלה, סבלנות, הכלה, אהבה, נדיבות, גמישות, סובלנות, איפוק, הסתגלות והודיה, כדי לרקוד את הריקוד הזה. אף מורה למחול לא למד אותנו את הצעדים למחול המתחולל הזה. זו ההזדמנות שלנו לעצב ( עיצוב נובע מעצב?) את הריקוד החדש. לדעת שלפעמים מתבלבלים בצעדים, דורכים על רגלי הרוקד ליידנו. גמישות ומרחב מחייה, יאפשרו הכל. כמו למשל ליצור שיגרה מבורכת, היוצרת מסגרת לחיים כמו הכוס למים. הכל מתחיל ומסתיים בבחירה. ״ובחרתם בחיים״ כבר נטוע בנו כעם, עובדה אנחנו ״עם הלמרות״ קם תמיד לתחיה, כמו עוף החול, מכל הפרעות (כולל פרעה). ובין גלי המורא, הייאוש והתקווה, אנו אחראים בכל רגע נתון על הבחירה שתתן לנו שליטה, .... (עד הודעה חדשה). אמנת היסוד שלי בחיי ובעבודה שלי עם אנשים בקליניקה, היא האמונה כי יש בנו מכל טוב הארץ, והיכולת הטבעית לריפוי, שיקום והתחדשות , בדיוק כמו תאי גופינו והגלדת פצענו. חלק ממרכיבים אלה פעילים וחלקם לא. זה הזמן להתאוררות ( לא שגיאת כתיב).להתעורר אל האור. וכמו במגדל קוביות המתפרק, אנו יכולים להשתמש באותם החלקים בדיוק, אך לברוא משהו שונה . מתפללת שלא נחמיץ את ההזדמנות ונזכור כמנגינת רקע, כי עוד יבואו ימים טובים מאלה .. אמן🙏