... אני מצדיעה לך שירה איסקוב !
שנים רבות אני מטפלת באלימות במשפחה. פוגשת אותם ופוגשת אותן. מטפלת בו ומטפלת בה. המכנה המשותף הוא כי כולם קורבנות של הוירוס הזה הקרוי אלימות . וירוס אלים, והספויילר הטוב הוא כי יש לו חיסון, לגמרי. לא יוצאת לי מהראש שירה. שירה איסקוב. אתמול בעובדה עם אילנה דיין. אותה אשה שבעלה ניסה לרצוח אותה ... ולא הצליח לו. אותו גבר שהשופט רחם עליו ולא נתן לפרסם את תמונתו כדי לא לביישו, ולגרום בושה להוריו.... שומעות? חסרת אויר הקשבתי למעצמה הנשית הזו, שירה איסקוב. את השידור הזה צריכים ללמד בכל כתה מבית הספר היסודי, ועד הפקולטות באוניברסיטה. דבריה מבהירים בצורה הכי רועמת, כי אלימות היא נחלת הכלל, והוירוס הזה של האלימות, פוקד ללא הבחנה. בין השכלה, עדה, מקום מגורים, גובה הכנסה ו... נסיון חיים ... ההרגשה כי ״אני לא שייכת להן, ההן שחוטפות״. כאילו ״להן״ יש איזה מראה אחר, או סימן היכר. החשיבה הזו היא בנפשנו, ובזמן אמת לא רואים את התמונה הגדולה, ואי אפשר לקרוא את הכתובת שעל הקיר. היא כבר ״חטפה״ כאשר עדין לא הבינה שכן, היא אשה מוכה. המילה הזו ״אשה מוכה״ זו לא מילת גנאי, זו מילת תואר. מתארת את המצב במערומיו. איזה מערומיו? לאורך כל הסיפור היו סימנים. הם לא דרמטיים, צורחים, ובולטים. הם שם סמויים ונתפסים לעיתים כנורמלים. למשל? כאשר ״ לא הרשה״ לה ללבוש בגד מסויים, והיא בתגובה זרקה את הבגד. זה הרגע בו מתחיל תהליך של ההתבטלות. ברגע הזה כאילו זרקה גם חלק ממהותה. זה מתחיל בקטנה. מה זה בגד לעומת שלום משפחה, תגידי. אבל זו רק ההתחלה. אחכ זה ימשיך ב: ״למה לך ללמוד אני מפרנס גדלי את הילדים״ ״למה לך להפגש עם חברים, אני פה, מה לא מספיק לך?״ עוד מהשידור? כשהפריע לו, הזמן שהיא מקדישה לבנם בהנקה. את שומעת? הבן שלו כבש טריטוריה שלו. החזה שלה, הזמן שלה, מצב מורכב.... על מי יכעס? הרי זה הילד שלו? זוהי תופעת הקנאה של האב בבנו. טאבו! על זה לא מדברים! על חטיפת אשת חיקו הנצחית שהפכה לאם והוא? מרגיש ננטש. כן בריש גלי, מרגיש ננטש, לטובת בנו. הפסיד בקרב הגברים לקטנצ׳יק. ומכאן נובעים המקרים בהם גברים פוגעים ביוצאי חלציהם, ילדיהם- רק כדי לפגוע באשה. שם הכי כואב לה. בקליניקה שלי במפגשים זוגיים, אני פוגשת מקרים בהם כשגבר רוצה לדעת את מידת אהבת אשתו אליו, הוא ישאל: ...״ובשעת צרה את מי תצילי את הילד או אותי?״ חשבי רגע , מה היית עונה את? כשמערכת יחסים עפה קדימה מהר מידי ... אותי זה מלחיץ. להבשלה יש זמן. תהליך בא מהמילה ה ל י כ ה. קצב הוא המפתח בהתפתחות. וגם בידוד זו אלימות. מה זה ? אותה הרחקה ממקורות התמיכה שלך. ממשפחה חברים וכל דבר שמייטיב עמך. בעלה של שירה מצא לעצמו עבודה, בנקודה הכי רחוקה שיכול היה, במצפה רמון. רחוק מהוריה, חבריה, עבודתה, וחייה אותם אהבה. שם רחוק היא בשליטתו וללא מקורות תמיכה משלה. מצפה, אם היא היתה יודעת מה מצפה לה... אשה חזקה שעומדת על שלה, היא דלק למדורה בבית בו נודפת אלימות. החלק הכי מסוכן הוא הרגע בו אשה מבינה כי היא רוצה ללכת לדרכה, ולא אתו. זה התפר בו היא החזקה, והוא החלש. היא השולטת והוא הנשלט. אלה הנקודות בהן לגבר אין מה להפסיד בחויה הפנימית שלו. תמות נפשי עם הפלישתות. או יותר מדויק ״בלעדייך אני חצי בן אדם״. תחושה לגמרי אמיתית לגביו, הגורסת כי ללא האשה אין קיום. אלה הרגעים בהם יאמרו כל הגברים המתנהגים באלימות, אתם עבדתי שנים רבות, ״לא ראיתי בעיניים״. תמיד נדהמתי לשמוע את אותם משפטים במקומות שונים, גם בארץ גם בחו״ל. מין תחושה קולקטיבית. והאלימות הכי טריקית היא האלימות הנפשית. משפטים מחסלי קיום נשי, כמו: - את זבל! - תראי איך את ניראית יא פרה! - מהבית הזה רק על אלונקה תצאי! - תסתכלי בראי, מי יסכים להיות אתך חוץ מפרייר כמוני, אהה? - יא מכוערת, נראה אותך נכנסת לג׳ינס שאת שומרת בארון. - תגידי תודה שאני מסכים לחיות אתך, יא זבלה. או כמו שנאמר לשירה: אימי בת ה-70 ניראית יותר טוב ממך. ועוד.... המשטרה לא תגיע לנוכח משפטים. המשטרה תגיע רק לנוכח אלימות פיזית. הרגשית לא נחשבת! ובעייני היא מסוכנת לא פחות! לה הסימנים הכחולים הם בפנים לא בחוץ. זו האלימות שמבצעת מין קורוזיה של הנשמה. שמצמצמת את הנשמה עד כתישה איטית. מפוררת כל חלקה טובה. וכשאת אבק לא יהיה לך כח ללכת, לברוח, להשתחרר. כשאת אבק - את שבויה! נשים רבות נדהמו לגלות בדבריה של שירה, שהן בעצם נשים מוכות. הפתעה! שוק! אני? אם הוא עשה את זה פעם אחת, הוא יתנצל, יבכה, יקנה כרטיס לדובאי, ונזם לפיוס .... עד הפעם הבאה. ומי שגודלה על ברכי ערך קדושת המשפחה, תמיד תקווה שניתן להציל זאת. מתוך מחשבה של: ״אולי אם אהיה מבינה, סבלנית, צייתנית, ורק לא נריב .....יהיה בסדר! לאאאאאאאאאאא!!!!!!!!! זה לא ייפתר כך! זה רק יתדרדר כך!!!! אבל.... יש בשורות טובות! כל הארץ שלנו מרושתת במקומות לטיפול באלמ״ב. כך קוראים לאלימות במשפחה. מרכזים המעניקים ארגז לכלים ממשיים להתמודדות. כי לכולנו, כן לכולנו ... המקפידים להפיץ תמונות אושר משפחתי וזוגי, בפייס, יש נקודות בחיינו, בהן אנו זקוקים לעצירה. בדיקה, פעולה. תקופה של ״ תעצרו את העולם , אני רוצה לרדת״ תקופה בה אנו זקוקים לגלגלי עזר, מפה, מצפן ומקל נחייה. וכולנו זקוקים לליווי ותמיכה. ומכאן ההבנה הגדולה של לא לחכות! זה כאן ועכשיו! לשתף, לספר, לבקש עזרה, ויפה שעה אחת קודם! לפעמים נשים מתות מבושה הבושה לבקש עזרה.