אמא

פעם לפני שנים כשהורי התגרשו ונפשי סערה ולא התפנתה לשיעורי המתמטיקה ודומיהם, הדמגוגיות הגדולות בוגרות סמינר למורות, שלמדו אבל לא קלטו את נפש המתבגר בעיתות משבר במשפחה, הענישו אותי והשאירו אותי כתה. אימי שלא ידעה את נפשה מצער, לבשה את המעיל המכובד, לקחה את גזר דיני בתעודה המכובדת עם סמל משרד החינוך המהולל. תפסה את האוטובוס האחרון להדר שבחיפה, ופנתה לגימנסיה ביאליק. בית ספר פרטי.

היה כבר מאוחר להרשם לשנה״ל הבאה.

ד״ר זימנא המנהל המיתולגי, שאל את אימי את משפט האודישן הגדול:

״גבירתי למה שאקבל אותה עם תעודה כזו?״

״אני יכולה להבטיח לך שגם פה בתי תתקשה במתמטיקה... ״

ענתה אימי הפרטיזנית הנצחית והאותנטית.

״יפה״, פנה זימנא למזכירה,

״תרשמי אותה. יש לנו פה אמא אמיצה ומציאותית״.

כך התחיל הרומן שלי עם גימנסיה ביאליק שאהבתי בה כל דקה, והיא אהבה אותי חזרה.

עד היום חלק מחברותי למסע הזה הקרוי חיים הן משם.

פעם היא נלחמה עלי.

היום אני נלחמת עליה , ואני אפילו לא פרטיזנית.

היום בת 95, אחרי אירוע מוחי, אימי לומדת לדבר, לקרוא, ללכת - לחיות אחרת.

קלינאי התקשורת הגיע היום . הוא בקש שאצטרף.

פעם קראו לזה יום הורים היום זה יום ילדים ( בוגרים).

ישבתי לצד אימי, מתפתלת איתה בצירי לחץ ולידה של כל אות והברה ותנועה.

מדברת עבורה עם עידן הקלינאי, שואלת , בודקת , דואגת ... כמו באסיפת הורים.

פעם היא דיברה.

היום תורי.

התחלפנו.

לא בחרנו את זה.

״יופי אמא״,

אני לוחשת לה

״נהדרת״ .

אני מעודדת אותה בצידי הדרכים ללמוד החיים מחדש.

בסלון יושבים כולם. שקועים בעצמם, בטלפון, בטלויזיה, בשיחות קטנות, כל אחד בבחירתו.

הסתכלתי מסביב לחפש שותף להתרגשות שלי.

לא מצאתי.

זה בייני לביינך אמא.

זו הדרך שלך ואני שזורה בה מדרך הטבע.

אני הקביים.

אני גלגלי העזר.

אני מקל הנחיה.

אני בתך.

ואני?

למדתי ממך!