בפגישתנו השבועית .... המטפלת הזרה ביקשה לקבוע פגישה . הן הגיעו שתיהן , אישה זקנה , כפופה , עייפה , ועובדת זרה משמשת כקביים לגופה ונפשה . היא הגיעה כדי לקבל הכוונה מה לעשות עם בנה הבכור, אשר התגרש, עזב את ביתו , על מנת לאפשר לגרושתו וילדיו להשאר בסביבתם הטבעית. .... בינתיים , עד שיתארגן(!) עבר לבית אמו הקשישה .  במעבר הביא עימו את חיו ,זרוקים בקופסאות קרטון מרופטות ומתפרקות , ומילא את דירתה הקטנה ,נקיה ,ונעימה בקופסאות עד התיקרה , בכל חדר.  הבית הפך למחסן! האם הפסיקה להשקות את העציצים, הפסיקה לנקות אבק , ישבה ובהתה במה שנשאר מחלומותיה לגביו. לאט לאט במצוקתו הרגשית ,הכלכלית ,והגברית, תבע ממנה בזעם והתפרצויות את חסכונותיה , אותם הטמינה לשעת צרה . ״ זאת שעת צרה!״ שאג עליה ,ואיים כי יוציאה לבית אבות ... כשהחל להביא נשים הביתה ולבלות בלילות , תבע ממנה שתפרגן לו, ותפנה את חדר השינה שלה. והיא? ... ״ זה הבן שלי״, אמרה,  ופינתה את חדר השינה שלה! את חשבון הבנק שלה! ״ הוא מסכן , אין לו לאן ללכת, אין לו כסף אחרי תשלומי המזונות ,ובכלל גבר צריך אשה!״ פסקה . ואני?

סיפורה נגע בי כמו סיפור ״ העץ הנדיב״ , רלוונטי לכרגע, שניה לפני ט״ו בשבט. סיפור העץ הנדיב ,מספר על מערכת יחסים בין עץ תפוחים מדושן עונג , פורה ונדיב מילדות עד בגרות הילד שהופך לנער , גבר ומבוגר ,בא בדרישות אל העץ , לאורך כל חייהם.. והעץ? לאורך כל חיי העץ והאדם ,נתן מענה לכל בקשה ,גם כשזה היה כרוך בסכנה לקיומו התקין ובכל נתינה, התקיים מצב של:  ״... והעץ היה מאושר ... אבל לא מאושר ממש!״ לבסוף , העץ היה נטול וערום מנכסיו( ענפים, עלים,פירות ,גזע, שרידי גזע)וכשהגיע הילד שהפך למבוגר עייף ובלתי מסופק אל שרידי העץ... הגזע הכרות,  הוא התיישב על הגזע , על שרידי הקיימות עייף, מיואש.  ו... ? העץ היה מאושר על ההזדמנות להעניק לו ולו מקום מצומצם לשבת עליו , לנוח , ממסעות חיו הלא מספקים.  הסיפור הזה מזעזע אותי כל שנה מחדש בטו בשבט  כי... -מה היא מערכת היחסים בין קבלה לנתינה שלנו בחיינו? -מתי שמים את הגבול ואומרים :״ עד כאן!-? -סיפור הרזרבות שאנו סומכים עליהם , בשעת צרה משפחתית, מה גורלם? -האם ילדינו יהיו שם במצוקות שלנו בגיל הלא פוטוגני של קשישות , על משקל ״ אל תעזבני לעת זיקנה״?  -האם הילדים לעולם ישארו ילדים בשבילנו?  המוצא בסיפור הזה מתמצה בקוד הנקרא גבולות .  בדיבור ישיר על המצב,  בקביעה של סדר הדברים לפני ולא אחרי, בקביעה של התנאים החדשים שנוצרו ב ת ק ש ו ר ת  שמקורה  ב ק ש ר  דיבור שיש בו הזמנה לדיאלוג ולא למונולוג  לדיבור שיש בו החלפה של אשמה באחריות !  ולזכור תמיד ״כי האדם הוא עץ השדה״ ואנו שומטים את צמרותינו כשאהובינו לא לצידנו כמו שכתבה תרצה אתר ״בשיר לערב חג ״ ״צמרותיה שמטה כי אתה לא איתה״ ו...... תמיד לדשן , לזבל , לפרגן ולאהוב את ״ המובנים מאליהם״ שליידנו .

חתום בנשיקה