... בפגישתנו השבועית.... הגיעה משיעור ציור, עם ציור ענק פרי מכחולה, עטוף בשק יוטה וריח של צבעי שמן. כשראיתי את ציוריה בעבר , אמרתי לה : ״... זהו, עכשיו תערוכה!״ והיא? הביטה בי כאילו הכה בה הרעם, לא באמת מאמינה למשמע אוזנהי.פולטת : ״אני? תערוכה? מה קרה לך? נו באמת?״
״כן!״אמרתי , ״את ! תערוכה!״
זה היה מזמן... לימים למדה בחו״ל ובארץ, אצל צייר דגול שהסכים לקבלה לאחר אודישן.
״ את שומעת?... הוא אמר לי היום: ״זהו !עכשיו תערוכה!״ בדיוק כמו שאת אמרת אז, זוכרת?״ והוסיפה, ״... אבל הפעם , שלא כמו אז אני אומרת לעצמי כמו הד כן!! אני!! עכשיו תערוכה!! יש לי בעוגן הקטן בפופיק את הידיעה הפנימית שלי , שכעת תורי ואני טובה מספיק. ללא סימני שאלה רק עם סימני קריאה״
ואני? אני שושבינה בשמחתה ,אומרת לה : ״את יודעת כל החיים אנו ניזונים מדבר העולם עלינו: הנאים אנו בעיניו? המוצלחים אנו בעיניו? החכמים מספיק , אנו בעיניו? ועוד ועוד.. כך לימדו אותנו מגיל כלום,כי קיומנו תלוי במה אבא אמא סבתא סבא גננת מורה - אומרים עלינו. מגיע גיל בו עלינו לפתח מסלול המראה פרטי , אישי , תקין, עם מוטת כנפיים מותאמת למידותינו, על מנת להמריא כי עכשיו זמננו ואנו בשלים ,יודעים ומיודעים . יודעים מבפנים. בדיוק כפי שהעובר מרגיש כי הגיע זמנו להפוך לתינוק , ובדיוק כמו שהניצן יודע כי הגיעה עת פריחה. עלינו להיות מחוברים ללייק מבפנים , ולא למספר הלייקים שהעולם מקליק לנו בחטף .. עלי והמריאי!״