.... בפגישתנו השבועית.... היא הגיעה כנעורים מהלכים ,ארוזים במעיל גדול ועוטף ,ותרמיל סטודנטים ומבט של גור חתולים בגשם... תה החליטה החם והמתוק בליווי עוגיות חורף , הרגיע אותה . ״ אני שניה לפני סיום לימודי באוניברסיטה״, היא פתחה , ״עומדת לפני תקופת המבחנים, ועומדת לעבור ניתוח בשורש כף היד של שתי ידי ״מה יש לך?״, שאלתי . ...״אהה בשורש שלי, בשורש כף היד שלי, קרע בסחוס והמון דלקת״ ואני חשבתי לעצמי, כי הגוף מתחיל לדבר במקום בו הנפש מושתקת, ודלקת היא תגובת הגוף לפציעה שנועדה להתמודד עם איום ולהביא לריפוי. ״ מה את לומדת?״, שאלתי ״ אני לומדת משפטים, סוחבת את זה כבר הרבה שנים, הורי רשמו אותי לפקולטה, ואבי כבר הכין לי חדר מפואר במשרדו הגדול, לדבריו אני היורשת של מפעל חייו. ״ואת?״ שאלתי  ״ מה רצית להיות כשהיית קטנה, את זוכרת?״ ״בטח״ קפצה, ״חלמתי להיות רקדנית , כוריאוגרפית, שנים הלכתי לשיעורי ריקוד באדיקות, עם שקית בד רקומה וזוג נעלי ריקוד מאמריקה של פעם, גם עכשיו אני אחרי שעור מחול, הגוף שלי מכור לתנועה.״ ...״ ואיך הרגליים שלך?״, שאלתי . ״ את לא תאמיני, אני בכושר, גמישה,  הרגליים נשמעות לי , שלא כמו הידיים שלי.״ לפתע השתתקה ... הבנה חדשה שורטטה על פניה  ״... אהה, הרגליים נשמעות לי, והידיים מענישות אותי, על הליכה בתלם שלא אני חרשתי אותו, ועל ריקוד החיים שלי, שלא אני הכוריאוגרפית שלו...״

ואני? ״ כן״ , אמרתי ״ לגוף שפה משלו, הדלקת היא דרך הגוף להעניק לך ליגיטימציה לא לעסוק במה שלא בחר ליבך. בחיינו כילדים בוגרים יש להורינו מעורבות וגם התערבות, אבל בסוף לכל אדם שביל משלו. חוכמת ההורים היא לשחרר ולהבין שההורה הופך לדמות משנה בעלילה חדשה של החיים של הילד הבוגר שלו . וכמו ש״עת לכל דבר״ , עת גם לנתק את חבל הטבור, למרות שלעיתים נדמה כי ההורים לא מנתקים לגמרי את חבל הטבור אלא רק מאריכים אותו, וכמו החוט של הנזל וגרטל, הוא תמיד יחזיר את הילדים הביתה. ( קצת, ודי)