Search
  • Judy Katzman

הרהורי ראש השנה

תמיד יש יותר ממה שהעין רואה וגם לה לא תמיד אפשר להאמין … הוא בעמדת מפתח בפסגה של חלומות רטובים של גברים מסוקסים בכל העולם. מבט עין שלו לפעמים פותר יותר משעות של משא ומתן, עד… שהוא צונח בין הכריות בחדרי, ושותה את תה היסמין החם והריחני. פה הוא לא מאויים, פה לא מדליפים, פה אפשר! פה מוגן! ואז… הוא מספר על הילד ההוא, שזה הוא. שהילדים בכתה לא רצו לשבת לידו, לא שיתפו אותו בכדור רגל, לא ישנו לידו באוהל במסע מים לים, לא באו אליו אחרי צהריים לשחק, לא הזמינו אותו לימי הולדת, ובדרך הביתה תמיד ניסו לבעוט בו, להכות, לירוק, להשפיל. הייתי ילד כאפות, הוא אומר. עד שאמו קשת היום שלחה אותו ללמוד להגן עצמו. פעמיים בשבוע אחרי הצהריים שמה את הדלי בצד חייכה לבעלת הבית ויצאה בזריזות לקחת אותו לחוג. חוג הג׳ודו. שם על המזרון הוא נולד מחדש. למד לעמוד יפה עם כולם, לכבד את השני, לדייק בתנועות, ולהכניס את כל תפילותיו בשריריו המכונסים יחד כלייזר, כדי לברוא ואחרת את חייו, ואכן. צמח לנער גבוה עם שרירים משורגים, יישר גוו מיישיר מבט, שזוף תמיד, נקי מאקנה, לחופש נולד! ונולד מחדש. האמהות האלה שהלב מבין לפני שהראש יודע. הן יולדות פיזית ובעצב, שלש פעמים בממוצע בארצנו, אבל רגשית הן יולדות הרבה יותר פעמים. מאפשרות כל פעם בצמתים בחיים, בצמתים של מצוקות, לשנות כוון ויעוד, ויולדות את הילדים האלה מחדש, אבל… לידה משותפת, ולידה רגשית, כך אני מכנה אותה. כן יש דבר כזה. לידה רגשית! רק לראות את האם המתייצבת בבית ספר נלחמת על העברה לבית ספר אחר, עבור הילד. האמא שמצלצלת למפקד של חיימקה שלה. האמא שישנה מכווצת במיטת הילדים בבית החולים לילדים. ואחר כך לאורך החיים שפותחת את ביתה וליבה, לילד בן 30 שיש לו חום גבוה, שהתגרש וחוזר הביתה. תמיד הן שם! שוזרות את חוטי החיים לרשת הגנה. תופסת אותו בכפות ידיים עגולות וחמות, עד יעבור זעם, והשרירים הרגשיים יתאחו. וזה קורה. ״כך פתאום בלי שנרגיש, הידים הקפוצות יתארכו, והלב השומר לא להפגע יפעם בקצב רגיל…״ כמו שאומרת ריטה. ולכן בשנה החדשה הזו, שדיינו אם רק תהיה אחרת, שווה ונכון להיות נעימים לסובבנו. כי אף פעם אנחנו לא יודעים, מאין הם באים ולאן הם הולכים. ושתהיה זו שנה של הליכה בדרך המדויקת לכל אחד מאתנו ברגע זה כאן ועכשיו ונאמר אמן

15 views0 comments