הרהורים כיפוריים

כשנפתחים שערי שמיים לקבל את לחישות משאלתינו, ברצינות ובדמעה, עבורי זה פתיחה של עשר אצבעות, והזדמנות ל

לידה חדשה. לידה בה אני הרחם, אני הזרע, אני הבייצית. וכמו שמתחלפים תאים בגופינו, ההתחדשות היא גם בתאי הפנים שבפנימיות שלנו. כי כל רגע זו הזדמנות! הזדמנות ופתח לשינוי. אפשרות לרדת מדרך, ולשנות כוון ומחשבה. וכמו שהשמש לא מתייאשת כל בוקר כל כך מוקדם, כך גם צריכים לעבוד על הערת והארת חיינו. וכל רגע זו הזדמנות! והיום הזה יום הכיפורים יום ההזדמנות לעצור ולעשות בדק בית. בדק בית בבית הפנימי שלנו, שלפעמים מוזנח. כי לא נעצרנו לשאול את עצמנו: מה שלומך היום? מה את עושה? מה את רוצה? מה את רוצה אחרת? והכי חשוב: מה את צריכה ל ק י ו מ ך? כי באמת למה את זקוקה כדי להתקיים? לחום, אהבה, תמיכה, הכלה, סבלנות, מרחב, קבלה, קצב אישי וחופשי, למה את זקוקה אהה??? וכדי לשאוף פנימה אנו צריכים ״לעשות מקום״ ולנשוף החוצה את המיותר, העוצר, והחוסם. ולבקש סליחה מחילה מעצמנו!!! אנחנו העובדים ורצים ומרצים רב זמננו את האחר. האחר האהוב( משפחה) וגם הלא ( עבודה). וזה הזמן , כי לכל דבר עת, להתחיל לעבוד אצל עצמנו. ולבקש סליחה מעצמנו . על מה? שלא היינו נוכחים עד תום בחיינו. על שהתעללנו בגופינו, בהפרזת האוכל המשקה או העישון. על שלא האמנו ביכולות שלנו עד תום. על ששתקנו במקום לדבר את עצמנו. על שפקפקנו בסביבתינו. על שעמעמנו אורותינו. על שצמצמנו יכולתנו. על צמצום העצמי שלי. על עצלות לניצול כל משאב מבורך בתוכנו. על שלא היינו עם כל ליבנו, אלא רק בחגיגת חיצוניותנו. על שלא היינו נאמנים לdna שלנו. על שפסענו בשבילים לא לנו. על שזייפנו לעצמנו. על שהאמנו שהאחר: יודע יותר מאתנו יפה יותר מאתנו עשיר יותר מאתנו מאושר יותר מאתנו מוצלח יותר מאתנו על שלא ראינו את עצמנו דרך עיני אוהבינו. כמו שאני אומרת בקליניקה שלי; ״הלוואי והיית רואה את עצמך דרך העיניים שלי״ על שהחמצנו הזדמנויות. ובעיקר בעיקר על כפיות הטובה הזו של אי פתיחת מתנות קטנות וחינמיות שנולדנו עמן , קרי כשרונותינו. שלא נוצלו, התייבשו, גורדו, ונפלטו מחיינו. בדיוק כמו גרידה. וחוסר מתן הזדמנות לנשימה ראשונה לחלק ממהותינו. אז מה אברך לי לנו לכולנו, בפתח היום הפורם הזה. שתהיה לנו גמר חסימה טובה!!!!!!! … לא, זו לא שגיאת כתיב! מעתה ועד עולם ונאמר אמן