Search
  • Judy Katzman

סיפורי חיים של אחרים - המשך


הילדה ניגנה באקרודיון אדום,מבריק ומרוט ״הבה נגילה״, בסמטא צרה וצבעונית באתונה. ילדה צועניה, עיניים ושערות פחם , כתמי לכלוך על הצוואר וחיוך ענק שובה לב.

היא נזפה בהונגרית באחיה הקטן שהפסיק לרקוד והזניח את פרנסת המשפחה.

מאיפה את מכירה את השיר הזה?, שאלתי אותה בשפתה, שהיא גם שפת ביתי, ילדותי , אימי, אבי, סבי, וסבתי.

אהה, אמרה בחיוך, אבא שלי למד אותי.

אבא שלך? שאלתי בפליאה , מאיפה הוא מכיר שירים בעברית?.

אבא שלי, היא פתחה, הוא ישראלי ששפץ ובנה הרבה בתים בבודפשט, לפני הרבה שנים. הוא התאהב באמא שלי שהיא יפה יפה, רואה אותה? שאלה, והצביעה לעבר יפייפיה גבעולית, שחומה, בעלת רעמת שיער וצמידים צבעוניים ובוהקים, שהחזיקה ילד גדול בזרועותיה כתינוק . זה מוציא יותר מטבעות מליבות רחמנים, אמרה הילדה. גם היא עבדה במה שנראה עסק משפחתי, והיתה המאומנת לחדור ללבבות רחמניים של עוברים ושבים.

האשה המדהימה חצתה את הרחוב בהליכה זקופה של רקדנית.

את ישראלית?, שאלה אותי בהונגרית.

הילדה מתגעגעת לאבא שלה, ומביאה אלי כל ישראלי שפוגשת ברחובות הקיץ ההומים מתיירים.האמת לפעמים גם אני מתגעגעת אליו.

בואי לאכול איתנו, אמרתי לה. היא שרקה בשתי אצבעותיה הארוכות, ומכל עבר הגיעו בריצה ילדים יפייפים, ששה במספר. ששה ילדים עובדים.

זו המשפחה , אמרה וספרה בעיניה את כולם.

מעל הציזיקי, הסלט היוני המתובל בניחוחות הים התיכון, המוסקה ופיתות שרופות שטופלו בשמן זית, סיפרה את סיפורה של אשה יפה חסרת מנוח.

אני קראתי לו בהונגרית שוני, קיצור לשנדור, פתחה. הוא ישראלי שהגיע אחרי המלחמה שלכם, רצה שקט ומצא אותי ...

איתי אין הרבה שקט.

חייכה.

הורי אלכוהוליסטים כל חייהם, אבל דבר אחד טוב עשו. הם הכירו בכשרון הריקוד שלי, וברגעי השפיות שלהם, דאגו לשלח אותי, וגם לשלם, את לימודי הריקוד שלי בבית ספר הגבוה ללמודי ריקוד שליד האופרה בבודפשט.

מהר מאד הגעתי לתפקידים ראשיים. הם אהבו לשנוא אותי, אבל כשרוני, גופי, ויופיי, נצחו כל פוליטיקה פנימית שם.

אלו היו השנים בהם גיליתי כי הגנים תמיד מנצחים.

לא יכולתי להשאר במקום אחד הרבה זמן. כל שנה בתקופות המעבר, נכנס בי אי שקט. אני כמו הטבע. מתחלף בי משהו פנימי על פי עונות השנה. ואז אני מתחילה ללכת, לנוע, ללא כתובת או יעוד.

זה חזק ממני!

הורי מכורים לאלכוהול.

אני מכורה לתנועה ונדודים.

הוא פגש אותי כשרקדתי אחרי פרישתי מהלהקה, במועדון לילה בבודפשט. רקדתי לעייני תיירים עשירים שתויים ומשועממים.

הוא הזמין אותי ל״בורוצק פלינקו״, ליקר שזיפים מתוק וחריף, ולמחרת בבוקר התעוררתי לצידו במלון שעל שפת הדנובה.

גם הוא היה מכור

מכור ... אלי, כך אמר.

אהבנו מאד, וכשגילינו שאני בהריון, נכנסנו לגור קבוע בדירת פאר ששפץ, באמצע העיר.

בכל כוחי ניסיתי להסתגל למקום אחד.

הבנתי שזו הזדמנות חיי למשפחה, ילדים, בטחון, ואהבה גדולה, להיות כמו כולם. הילדים נולדו אחד אחר השני. למדו לנגן, לשיר, ולרקוד, והיו מאושרים.

המרשם היה שם:

אבא, אמא, משפחה, ארוחות שישי שלמד אותי, טיולים ואהבה.

אבל ההתמכרות שלי לתנועה ונדודים, ואולי גם ההרס העצמי פיצלו את המשפחה.

לא יודעת להסביר, חזרה שוב על מילותיה, אבל זה כח גדול ממידותי. כמו צונמי בלתי נשלט.

בעל המסעדה החל באיתותי סגירה, הילדים נרדמו מפוזרים סביבנו .

לפני שנפרדנו, ענדתי לכל המשפחה, החצי הונגרית- צוענית, ישראלית, צמידי חמסה אדומים, שתמיד נמצאים איתי בערכת הנסיעות, בדיוק כמו ספר התהילים.

בואו, אמרתי להם לפני פרידתנו,

בואו אוסיף לכם לרפרטואר השירים הישראלים שלכם, שיר מקסים .

אם בפעם הבאה באחת מהערים המתוירות באירופה תשמעו צוענים שרים בעברית

את ״ הללויה״ של קובי אושרת,

תדעו שאני לימדתי אותם .💃

0 views

© 2018 by Judy Katzman. Proudly created by Wix.com

  • Black Facebook Icon

054-483-3186