Search
  • Judy Katzman

...בפגישתנו השבועית... סיפורים מן הקליניקה שלי מתוך חיים של אחרים



אני זוכרת אותה . לפני הרבה שנים היתה פה , כשהגיעה זה היה כהמשך ישיר לשיחה שהופסקה פעם , יש כאלה שיחות,

יש כאלה אנשים.

והיא אמרה:

״זוכרת ? כשעזבתי ברילוקיישיין לפני שנים?

בינתיים זכיתי בחמישה ילדים, משרה וקריירה משכרת, משפחה, ומרחק מהדביקות המקומית .

אבי חלה מבדידות וגעגועים אחרי אימי, ואני באתי למה שחשבתי שיהיה שילוב של חופש וטיפול,והפך למסע סידורים, עבור מה שנשאר מחיי אבי. אחי טרודים עייפים ועניים.

עייפה מהעומס, כמו שעשיתי בעבר, הלכתי לים להתאוורר. ישבתי תחת כובע רחב שוליים, בוהה בים, בגלים הבאים ונופחים את נשמתם על החוף.המחשבות כמו הגלים, באו והלכו.זה תמיד קורה לי בארץ . בבית , נפתחים אשנבים וחלונות שלא מתאוררים בשום מקום אחר על פני האדמה, כמו שאני מכירה אותה. אני פוגשת חברים מהגן, מהיסודי, תיכון, צבא. פנים של ילדות עטורי שיער שיבה או קרחת , כרס .מלכת הכתה שהפכה הומלסית,המלך שהפך עירום, והלא מקובלים שהפכו לכוכבים,כי הם לבלבו יותר מאוחר מכולם.

חיים שכאלה שזורים בטיול שורשים.

״זאת את?״

העיר אותי קול מוכר ואהוב מהעבר.

פניתי בעקבות הקול.

הוא עמד שם.

אהבת חיי הראשונה והאחרונה.

כתה י׳ בי״ס וייצמן.

הוא היה יפה תואר, ביישן, חכם ומאוהב בי.

אני לא ידעתי שאפשר לאהוב אותי, לא חשבתי הרבה על עצמי.

הוא היה מורה הדרך הראשון שלי, בדרך לאהבה והערכה עצמית, רק שאז לא קראנו לזה כך.

באמצע כתה י״ב , באמצע היותנו הזוג בה׳ הידיעה בתיכון ,הוריו עזבו בשליחות . הוא חזר לצבא , כך שמעתי, ועקבותיו נעלמו. כשהבטתי בפניו מיד ראיתי מעבר לזיעה קמטים ושנים. כמו שפוליקר אומר: ״עלי וגם עליך רואים את השנים ואתה יפה כמו לפני שנים״.

ראיתי את מי שאהבתי, והכרחתי עצמי לדחוק עמוק, כדי להמשיך בחיי.

הוא היה באמצע אימון ריצה, שטוף זיעה במכנסי ריצה זעירים.

הוא הזמין עצמו לשבת לצידי.

חייכנו.

איפה מתחילים למלא פערי חיים שלמים?.

״וואו״, אמר.

״פעם יפה, תמיד יפה.

איך לא חיפשנו, שאלנו, נפגשנו כל השנים האלה?״שאל.

אני שמעתי תלונה בקולו, ועניתי :״כי לא חיפשת!

אתה נעלמת !״


״אני דווקא מצאתי אותך בפייסבוק אבל לא העזתי להעיר את המערכת.

הפכתי למציצן סידרתי ועוקב כפייתי״,ענה.

״שמחתי לחייך היפים, ילדים יפים, בית יפה, בעל אוהב, טיולים, ארוחות, חברים, חיוכים,חופשות, מסעדות, שקיעות,חגים, ימי הולדת,

הכל ראיתי ... החיים הטובים!

לא העזתי, לא חשבתי שזה נכון.״

השמש החלה לשקוע , ואני כמו הילדים, חושך עושה לי כבד...

״ומה אתך?״

שיניתי מיקוד.

״אני חי פה בארץ!״, אמר,וטמן רגליו בחול.

אלמן כבר שש שנים עם ארבעה ילדים , רק אחת עדין בבית , אני בעל חברת הייטק ומסתובב בעולם הרבה.

״וזוגיות?״,העזתי לשאול.

״לא״,ענה.

״משהו נקבר עם אשתי.

לא מוצא, מסתבר שאני שווה הרבה בשוק הפנויים.

ניסיתי דייטים ותמיד הרגשתי כמו בפגישת השמה או הצהרת הון.

זה לא בשבילי, אז אני במשרת איש משפחה, ויודע שיש סדר בעולם, עובדה, פגשתי אותך!״


עברנו לקפה הסמוך נצמדים למה שקורה מפחדים ממה שיקרה.

אני שתיתי קפה שחור מהביל

הוא, איך לא, מיץ גזר.

״מוזר ״,אמרתי לו לפתע , ״כבר הרבה זמן אני חיה בהילוך של ניוטראל, לא בודקת שואלת חוקרת , שמה את חיי בדרייב ונוסעת״.

״כן״

אמרתי אני ברגע בו לקחה אויר.

״כשנוסעים באוטומאט לא מקשיבים למנוע , ללב.

ישנם חלקים שלמים בחיינו שעדיף להיות בהילוכים ידניים , אז מעבירים הילוכים לפי ההקשבה למנוע ,בזה יש דיוק, ותגובה לחיים בזמן אמת.״

והיא המשיכה , ״סיפרתי לו על חופשת המולדת שהפכה לחופשה מסדרת, סיפרתי לו כי נסיעתו היתה בשבילי נטישה צריבה ותקופה שערכה לי הכרות עם התקפי חרדה.

״ עזיבתך נטעה בתוכי את הצורך הבלתי מתפשר להפוך את עצמי לבלתי תלויה, ולא לחוש לעולם שוב את הרגשת היתמות שהיתה בי תקופה ארוכה מאד,הרגשתי חלולה , ועל פי זה בחרתי לי בעל , בית , מקצוע, מספר ילדים , מקום מגורים״.

ואני סיכמתי לה באומרי :״החיים כמשואה עוקפת כאבים״.״נכון״, אמרה

והוסיפה:

״סיפרתי לו כי הזוגיות שלי על פרשת דרכים. והוספתי:״ראית את חיי בפייס , זו לא התמונה האמיתית. ראית פעם אנשים מתעדים את עצמם כשאינם גומרים את החדש?, כשילדיהם מתגרשים? , כשילדיהם עוזבים את הארץ עם נכדיהם?,כשהם מגלים את בני זוגם בוגדים?,

את פניהם בבוקר ללא המסכה?, או סתם כשהם עייפים ומבולבלים, מנסים למצוא תשובות, או כעוסים על עצמם כי אכלו הרבה מידי, שתו פחות מידי,ואמרו בזמן המתאים פחות מידי ....

הפייס הוא חלון ראוה מדומה ושם מציגים רק נקודות חן ...

את האמת אמרתי לך , ועכשיו אני עפה לארוחה משפחתית״.

נפגשנו כך כל ערב בקפה , אחר כך עברנו למדורות קטנות עם זרדים שאסף , קפה שחור שבשל לי, ואני שהייתי מביאה לו סנרויץ׳ מתמר ממולא באגוז,ועוגיות שאפיתי .

זו היתה אהבת קיץ , ששיחזרה אהבה נכונה שנקטעה,וקיבלה רשות להתרגש ולבקש מועד ב׳.

בסוף הקיץ כצפורים נודדות חזרתי הביתה , ביקשתי וקבלתי גט מבעלי , נתתי לקטנה לסיים את התיכון והיא ביקשה להתגייס לצבא.

״בקיץ הזה תלבשי לבן״

הוא שר לי בשיחותינו הטרנסאטלנטיות.

וכך היה.

בקיץ שאחרי, במקום מפגשנו המשותף,העמדנו חופה, ושושביני אהבתנו היו ילדי וילדיו.

שכרנו בית גדול ממדים במושב,לכל ילד חדר לכשיבחר לבוא,

ומטבח ענק עם שולחן פתוח תמיד לתריסר אנשים , סיר מרק ענק תמיד זמין, ולחם כפרי מעשה בית , נקרע ללא סכין.

בית פתוח , זורם ומזמין״.

״אז?״,שאלתי,לנוכח כל הטוב הזה ששטחה בפני.

״אז ככה״ ,אמרה.

״לגרוש שלי גילו גרורות בכבד.

בקשתו האחרונה היתה כי אבוא להיות לצידו עם הילדים בבית שהפך להוספיס, ונהיה שם לזמן שאול כימיו. בעלי לא מסכים. אני תקועה בין הגרוש הגוסס והבעל החי. אני נגמרת מהתחינות בווטסאפ ופניו המצטמקות ונעלמות בתוך המחלה.

מה אני עושה?״


ואני?

אני אני אף פעם לא יודעת לאן הולכות השיחות שנפתחות כאן. ולה אמרתי

״העולם והחיים מלאי תעתועים .

בעולם הבלתי צפוי צריך לחשוב מחוץ לקופסא, מחוץ להגיון ומחוץ לדמיון. בואי נראה.

כל הילדים בארץ,

את בארץ,

הוא לבד לחלוטין שם.

הוא רוצה הוספיס בית

...זה נשמע מטורף,

אבל אתם יכולים לחשוב על הוספיס בית בקרבתכם...״

פניה נשטפו בכי.

״זה מה שחשבתי, ולא העזתי לומר בקול ״.

עברה שנה.

הוא נקבר בארץ תחת עצי פרי בבית קברות אלטרנטיבי בקבוץ בצפון הארץ.

כל שנה המשפחה המורחבת נפגשת לאזכרה, עם פעמוני רוח וגיטרה,והשירים שאהב ואחר כך לארוחה של המאכלים שאהב.

באופן מוזר הם חוגגים את מה שהיו חייו.

עברו קייצים ישראלים , עם אבטיחים בים , משקאות צוננים ומתוקים והרבה התחלות חדשות.

היא צלצלה.

״אני רוצה לבוא אליך.

אני רוצה לכבד אותך בהזמנה לחתונה במשפחתי החדשה והמורחבת .

חתונה של הבת שלי,

של הבן שלו.

ואני?

״אהבה בינדורית״,חשבתי לעצמי בשמחה.ומיינתי את תואריו בראשי:

-אהבתה הראשונה

-בעלה השני

-מחותן ראשון...

0 views

© 2018 by Judy Katzman. Proudly created by Wix.com

  • Black Facebook Icon

054-483-3186