״בפגישתנו השבועית״ סיפורים מחיים של אחרים

״הוא לא יכול לסבול אותי אני רק פותחת ת׳פה הוא נהיה אדום, ומתחיל לצעוק. ראית פעם אבא כזה? אני לא יכולה יותר!״ נכנסה, ניראית כמו ילדונת. ״איך אבא עם שאר בני המשפחה?״ שאלתי. נהדר, נופת צופים. את צריכה לראות איך הוא מפנק את אחותי. מדבר אליה יפה, צוחק איתה, קונה לה בגדים. לוקח אותה לטיולים, אוסף אותה מבית הספר שלא תלך ברגל, הפרינססה. אני מרגישה כמו סינדרלה לפני סיפור הנעל ..״ אני, שתמונות הן ״עזרה קטנה מידידי״, מבקשת לעיתים להביא תמונות מחיי המשפחה. תמונות הן עדות לרבדים לא מדוברים, וגם לא מטופלים, ארכיאולוגיה משפחתית. תמונות עבורי הן פטפטניות, לוחשות, מרכלות ומספרות סיפורים שבני המשפחה מאלימים (לא , זו לא שגיאה...אילם). היא הגיעה עם שק גדול מלא באלבומי תמונות של פעם. כאלה שפצועים מדפדופי אצבעות רבות , קמוטי צלופן, שהכתב בעט כחול המתאר את התמונה, דהה, התעייף, ולא מתמסר. ומי היה פה? שאלתי למראה תמונה בה נגזר חלק. אהה, זה היה חבר של אמא בצבא. הוא האקס המיתולוגי שלה. למה היא קרעה את התמונה? שאלתי. ״אבא קרע״, ענתה קצרות. אחרי הצבא האקס המתולוגי עזב להסתובב בעולם. לראות, לחוות. שום בכי תחינות ובקשות לא עזרו לאימי. הוא ארז תרמיל ויצא למסע שלו. בצד חיכה שנים נגוע בקנאה במלך השכבה, אבי, שמשאת חיו היתה אימי. הוא נכנס מיד בחלל שנוצר. מרפד, מפנק, מפרגן, אוהב, מעריץ. משב האהבה הזה עזר בהגלדת הפצע שנפער בליבה של אימי. הם התחתנו מהר מאד. תראי זה אלבום החתונה. ובתמונה שני צעירים יפים וברקע אם הכלה בוכה בכי גדול ... מה היא ידעה?, שאלתי את עצמי. אמהות בוכות תמיד בחופות ... הן יודעות מה מחכה לילדיהן עם סיום תרועות צלילי הפסטיבלים. הזמנתי את האמא להרחבת עדשות התמונה. אשה ילדה נכנסה לחדר. ביקשתי השלמות לסיפורי בתה. שקט גדול נפרש בחדר. שקט ארוך. לעיתים השקט בחדרי חופן בתוכו יותר מיידע ממשפטים ארוכים. הלגימה מתה הצמחים התמידי בחדרי, נתן לה זמן. תראי, אמרה, והרימה את ראשה היפה. לא אספר לך סיפורים. אני מרגישה שאת רואה דרכי. היא בתי! היא לא בתו! אני יודעת! הוא מרגיש! כשאהבת חיי הפליג לו לדרכו, ואני נשארתי על החוף לנופף, ידעתי שזה הסוף. הייתי צעירונת, מאוהבת קשות ומיואשת. אבל ידעתי שאני רוצה שהוא יהיה הגבר הראשון שלי , שזו תהיה מתנתו עבורי לחיי הנשיים והבוגרים. ואכן קיבלתי מתנה. כשגיליתי שאני בהריון כבר הייתי נשואה. אימי שהיא רופאה ראתה הכל. למה את חיורת, עייפה? שאלה אותי בוקר אחד. התרגשות של החתונה, עניתי לה. היא חייכה ...לא נדחקת למקום אליו לא הוזמנה. כשהיא נולדה ושמו אותה על בטני, כמו בסרט מדע בדיוני, הרגשתי כאילו ילדתי אותו. יש לה חור בסנטר בדיוק כמו לו. גומה של אהבה. בעלי שמח מאד. ככל ששמח יותר, ככל שאהב יותר, אני פחדתי יותר. פחדתי מהיום שיגלה, ישאל. אבל הוא לא שאל, ואני לא אמרתי. אבל הנשמה שלו יודעת. הוא כועס עליה כל הזמן ללא סיבה. ״אמהות אכלו בוסר ושיני בנות תיכהינה״, אמרתי. הקורונה קטעה את רצף הפגישות. יום אחד ללא הזמנה, כך בהפתעה, הוא הגיע אלי . הוא, הבעל של... הוא, שאינו האבא של רות. אז ככה , הוא פתח, שווה לך לשמוע את הצד שלי, כי לתמונה אחת יש 360 מעלות, ולי בצעירותי היו הרבה מעלות, ולא כל הנוגעים בדבר, ערים לתמונה הגדולה ולהכל. אני יודע שהיא לא ביתי הביולוגית, אבל רק ״אבהותי״ לה מאפשרת לי את הזוגיות שלי. אשתי לרגע לא חושבת שאני יודע, וכך שנים הסוד הזה חי בתוכנו, לעיתים בועט וחי ולעיתים דומם. הקורונה לימדה אותי לנקות הכל, אין לדעת מה ילד יום, ואני מבקש להפגש פה אצלך ובחסותך, עם אשתי, ואחר כך עם ביתי, כן ביתי. ולדבר באור על החושך. קבענו. היקום לעיתים דופק בדלת בעיתוי מושלם. וגם הם הגיעו אלי בעיתוי מושלם. בקרוב אני מרצה בכנס מקצועי על ״סודות במשפחה״. על מה אדבר? - מה בין פרטיות לסודיות, בין הכחשה להכרזה. - מתי הסוד הופך ל״רעל נפשי״ כפי שכינה אותו קארל ( אהובי) יונג. -האם כל סוד הוא הרסני, או עדיף לפעמים לטפח שקרים לבנים. -מהי הדינמיקה המאפשרת סביבה של סודות. - האם יש מחירים לשמירת סודות , מהם? ואיך מטפלים בהם. - מה תפקיד הסוד בדינמיקה האישית - מי בעל הסוד. -על מי שומרים? - למי רוצים לגלות, למי לא? - מה היתרונות בשמירה. - מה החסרונות בשמירה. -מה היתרונות בפתיחה ובגילוי. - מה החסרונות הפתיחה ובגילוי. ובנימה אישית כשמשהו בחיינו גורם לנו להרים גבה, לא להבין, להתבלבל , זה הזמן לעצור! זו נורה אדומה! זה אות כי משהו השתבש בממלכת חיינו. הפחד לרב גורם לנו להסיט מבט, לבטל את המחשבה, ולרצות לשמר את הקיים ולא לטלטל את הספינה .... אלו בדיוק הסימנים הקוראים לבדיקה. ויניקוט מאבות הפסיכולוגיה הביע את דעתו בענין כשאמר: ״זה אושר להיות חבוי אך אסון לא להמצא״ האומנם?